<h1>כל בו הלכ' עיוה"כ סימן ס"ח</h1>
<h2>דף פא.</h2>
ומפסיקין מלאכול עוד היום גדול, לקיים מה שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב. ודרשו שצריך להוסיף מחול על הקודש.
<h2>דף פז:</h2>
נהגו לעשות כפרה על הסדר שנבאר. כיצד, לוקחין תרנגול שנקרא גבר, ומביאין לזקן או לחסיד ובעל כונה, ויקח אותו, ויקיפנו סביב ראש המתכפר ג' פעמים, ויאמר, זה תחת זה, זה תמורת זה, זה חלוף זה. יצא תרנגול זה למיתה, ויכנס פלוני בן פלוני לחיים. ויאמר פסוקים אלו ג' פעמים, אוילים מדרך פשעם וגו'. כל אוכל תתעב וגו'. (ויצעקו) [ויזעקו] אל ה' וגו'. ישלח דברו וירפאם וגו'. יודו לה' חסדו וגו'. ושוחט התרנגול, ומקיפו על ראש המתכפר ג' פעמים, ואומר זה תחת זה, זה תמורת זה, זה חלוף זה, זה תחתיו, זה תמורתו, זה חלופו, יצא תרנגול זה למיתה, ויכנס פלוני זה לחיים ולא למות, ובכל פעם שיקיף התרנגול על ראש המתכפר יאמר אם יש עליו מלאך מליץ וגו'. ואחר כך משלחין התרנגול למי שאין נכון לו, כדי לעשות צדקה, על דרך הכתוב וצדקה תציל ממות.
וגם נהגו ישראל לטהר עצמן, ולטבול קודם תפלת המנחה, בנהר או בט' קבין מים שאובין. ואומר הר"מ [נ"ע] כי טבילה של ערב יום הכפורים אינה צריכה ברכה, כי אינה רק בשביל טהרה. ונהגו לקחת מלקות אחר הטבילה, להכניע לבכם הערל, ולהכינו לעבוד ה' הנכבד והנורא באימה וביראה. ואומר הר"מ [נ"ע] שיכול אדם ללקות ולטבול בערב יום הכפורים מתי שירצה, רק שיהיה קודם לילה. ומצינו רמז למלקות שהוא מ' חסר אחת מן התורה, שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, אחיך בגימטריא הכי הוו. ואמר לעיניך, להורות שאומדין אותו אם יכול לסבול, ואם לאו יפחות מן הל"ט מלקות. (ומדכתב) [ומדכתבה] תורה ונקלה אחיך לעיניך, ולא אמר ונלקה, דרשו חכמים ז"ל שאם נתקלקל במעיו פטור. ועוד נדרש לעיניך, אחרי שנקלה, שקיבל דינו, יהיה בעיניך כאחיך, שלא תבזהו ולא תזכור לו החטא, ונפטר מכרת, שכתוב ונכרתו לעיני בני עמם, מלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. ונהגו לעשות רצועות המלקות של עור של עגל, תפורות בעור חמור. ולמה, לפי שכתוב ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, יבואו הללו שמכירין ויסרו את זה שלא הכיר.
ואחר כך באין לבית הכנסת להתפלל תפלת המנחה, על סדר שאר הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. ואחר ברכת השלום יתודו. והודוי זה אינו חובה, רק תקנוהו שמא תטרף דעתו, או יחנק בסעודה שיאכל לערב, ולא יוכל להתודות. ולפיכך תקנו שיתודה קודם שיאכל. ואחר תפלת המנחה אומר אבינו מלכנו וקדיש שלם. והולכין לבתיהם, ואוכלין ושותים די ספקם, ומתענגים במאכל ובמשתה, כמו שאמרו ז"ל כל האוכל בט' בו, כאילו התענה תשיעי ועשירי. כתב הר"מ [נ"ע] בערב יום הכפורים אין לאכול רק מאכלים קלים להתעכל, כדי שלא יהיה שבע ומתענה כשיתפלל.
ואחר אכלם חולצין מנעליהם, ולובשים בגדים נקיים, לקיים מה שנאמר הכון לקראת אלוהיך ישראל.
ואמר רב עמרם ז"ל מנהג שלנו לאחר שאוכלין ושותים, חוזרים לבתי כנסיות להתפלל תפלת ערבית. וכיון שעומד שליח צבור לפרוס על שמע, מברך שהחיינו. ואחר כך מתחיל והוא רחום. וכל כך למה, שמא יהא אחד מן הצבור שלא בירך. אבל אם תלמיד חכם הוא שרוצה לברך לעצמו, כשהולך לבית הכנסת, הרשות בידו, דהא אמרינן זמן אומרו אפילו בשוק. והכי שפיר למיעבד, לברך כל אחד ואחד זמן לעצמו בבית הכנסת לאחר שחשכה. ואף על פי ששליח צבור מברך זמן קודם תפלת ערבית. שפיר דמי לברך כל ואחד מקודם. ונהגו בכל קהלות הקודש ששליח צבור אומרו קודם תפלת ערבית, ועונין כל הצבור אחריו אמן. וטעמא דמילתא, משום דדילמא איכא בציבורא מאן דלא גמיר ליה לזמן, או אפילו מאן דגמיר, דילמא שכח ולא בריך, ומשום הכי קא מברך שליח צבור, לאפוקי צבורא כולהון ידי חובתן, והכי שפיר למיעבד. ואיכא נמי דוכתא קא מפקי ספר תורה, בההיא שעתא דקא מברכי לזמן. והא דקא מפקי לספר תורה. כדי להתיר בו נדרים, ואמרי (הני) [הכי] כל נדרי וכו'. וחוזרין אותו ג' פעמים. ויש מקומות שמברכין לזמן קודם שיאמרו כל נדרי, כמו שאמרנו. ויש מקומות שאין מברכין לזמן אלא לאחר כל נדרי. והאי מנהגא דקא עבדי בהני דוכתי לאפוקי ספר תורה, ולומר כל נדרי, חזינן לרבוותא דאמרי, דהאי מנהגא לית ליה עיקר, וטעותא הוא, וטובא מרבוותא דמבטלי ליה בדוכתייהו, דלא למימר יתיה כלל. ולא עוד אלא שרוב עמי הארץ טועין בכך, וסבירא להו שכל נדרים וחרמות שעליהן בטלין בכך, ונוהגין קלות ראש בחרמות ובנדרים. והכי אמר רב עמרם וקצת מן הגאונים שאומרים כל נדרי וכו'. ואנן לעניות דעתין אמרינן דלא למסמך עלייהו בהא מילתא כלל.
ואלו תורף דבריו של רב עמרם ז"ל. יש עושין כך ביום הכפורים ואומר כך. כל נדרי ואסרי וחרמי, כולן חזרנו בהן ובאנו לפני אבינו שבשמים. אם נדר נדרנו, אין כאן נדר. ואם איסר אסרנו, אין כאן איסר. ואם חרם חרמנו, אין כאן חרם. ואם שבועה נשבענו, אין כאן שבועה. ואם קיום קימנו, אין כאן קיום. בטל הנדר מעיקרו וכו'. עד אין כאן נדר. ולא שבועה, ולא קיום, יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, ככתוב בתורת משה, ונסלח לכל עדת [בני] ישראל וכו'. וכן אמר רב סעדיה גאון ז"ל. אלא שאומר בסוף דבריו, וכי תקון רבנן לומר כל נדרי, זהו לעדה בשגגה, ואסרו איסר על נפשם בבית הכנסת, כגון נדרי אנסין ושגגת צבור, כדכתיב ואם כל עדת (בני) ישראל ישגו, אבל מי שנשבע כל השנה להתיר שבועתו ולבטלה, לא. ואמר רב נטרונאי ז"ל אין נוהגין בשתי ישיבות, ולא בכל מקום, להתיר נדרים, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אלא ששמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי, אבל לא ראינו ולא שמענו מרבותינו שמעתא דנדרים, ואנו כבר גילינו דעתנו ופירשנו שאין לומר כל נדרי כלל, ומה מועלת ההתרה למי שמתנה לאחר נדרו שיהא בטל. וכבר שמענו מההיא שמעתא דנדרים, שאין למנהג הזה שום שורש, שאין מבטלין הנדרים בכך, ואין בו ממש. ואמר מר רב האי גאון ז"ל בר רב נחשון גאון ז"ל דהלכה כרבא דמחמיר, דהוא בתראה. ואין אנו מפירין נדרים, ולא נוהגין להפר, בין בראש השנה, בין ביום הכפורים, ולא שמענו מרבותינו שהיו נוהגין זה כל עיקר. אי נמי דסבירא ליה למשרי נדרא בחוטרא הוא דעבדו. ומכל אנפי לית ביה מששא בהאי מנהגא.
ונשאל גאון בהאי ענינא, וזהו תורף השאלה והתשובה. וששאלתם אם יכולים הציבור להתנות ביום הכפורים, כל נדרים שנודרין משנה זו לשנה אחרת. נדרים אין נשנית בשתי ישיבות היום יותר ממאה שנה. וכן אמר רב יהודאי גאון נהורא דעלמא ז"ל, דאנן לא גרסינן נדרים, ולא ידעינן לאסור ולהתיר בה, לא נדר ולא שבועה, ואין ראוי, לא בישיבות ולא בכל מקום, להתיר נדרים, לא בראש השנה, ולא ביום הכפורים, אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי. עכ"ל בעל ספר העתים ז"ל, שכתב בחיבורו דעתו ודעות הגאונים אחרים ז"ל.
עוד כתב הרב נתן בן ה"ר יהודה ז"ל וז"ל, ערבית של יום הכפורים, יורד שליח צבור לפני התיבה, רגיל וזקן, לומר ג' פעמים כל נדרי, להתיר נדרים שבינו ובין קונו, בשביל שגגות שנעשו בנדרים ובשבועות ובשאר איסורין בשנה שעברה, כדאמר רבי עקיבא יום הכפורים אין צריך לפרוט מעשים, וכן יאמר, כל נדרי, ואסרי, וקונמי. וחרמי, ושבועי, די נדרנא, (ודאשתבענא) [ודי אשתבענא], ודי אחרימנא, ודי אקימנא, ודי אסרנא על נפשתנא, מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים זה הבא עלינו לטובה, כולהון אחרטנא בהון. פירוש, אין בהן, כולהון יהון שרן, שביתין שביקין בטילין ומבוטלין, נדרנא לא נדרי, וחרמנא לא חרמי, ואסרנא לא אסרי, וקונמא לא קונמי, ושבועתנא לא שבועי וכו', עד ונסלח. וטוב ויפה שאותו שליח צבור, אם יש בידו שום ספק שבועה ונדר, שיתירו לו ג' אנשים בטרם רדתו לפני התיבה ויהיה זכאי, דלא כל כמיניה להתיר נדריו, דאמרי כל נדרים הוא מפר, חוץ משל עצמו. זהו סדר קדמון. ורבינו עזריאל זקננו וכל זרעו אחריו מחזיקין אותו, ולכך אומרים אותו ג' פעמים [כמו מותר לך ג"פ]. ואמת שרבינו תם ז"ל הגיהו, והקשה עליו ואמר, איך יותרו נדרים בלא מומחה, או בלא ג' הדיוטות. ועוד מי התיר נדרי החזן, (לא) [ולא] קשיא, שמאחר שאנו מורידין השליח צבור זקן ורגיל, הוי כמומחה, ומספק נדריו יכול לעשות כאשר אמרתי. ולסדר רבינו תם ז"ל שהגיה מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא וכו', ואומרים שאין אומרים אותו משום התרת נדרים שעברו, אלא משום תנאי בנדרים שעתידין לנדור בשנה הבאה, כההיא (דאמרי) [דאמרינן] הרוצה שלא יתקיימו נדריו, יעמוד בראש השנה ויתנה ויאמר, כל נדרים שאני עתיד לנדור יהיו בטלים. ועליו יש כמה קושיות. חדא, שלא היה לנו לפרסם הדבר, דאמרינן בנדרים פרק ארבעה נדרים ההוא דבעא למדרשי בפרקא, אמרו ליה תנא סתומי פתגמיא, ואת בעית למדרשא בפרקא. ועוד, בתנאי לא שייך חרטה, דאחרטנא בהו, ועוד, למה היינו (אומר) [אומרים] אותו ג' פעמים. ועוד, מהו ונסלח. ואמת שרבינו תם דוחה קצת מהם. עכ"ל ה"ר נתן זצ"ל. ומה שאמרנו עומד בראש השנה, ואומר כל הנדרים שאדור בשנה זאת יהיו בטלים, הני מילי שלא יהא זכור בשעת הנדר מן הבטול, או אפילו זכור בשעת הנדר, אם בשעת הבטול התנה, ובשעת הנדר שכח מה שהתנה, ואמר על דעת ראשונה אני עושה, בטל נדרו, ואם לא אמר, אין נדרו בטל, דאביי ורבא לא פליגי אהדדי. (והרי"ף) [והר"ף] ז"ל כתב והוא הדין ליום הכפורים, דאקרי נמי ראש השנה, ולכך נהגו לומר כל נדרי. וכי מועיל בטול זה, היינו בנדרים שבינו לבין עצמו, דלא שייכי כי אם לעצמו, אבל נדרים שנדר לחבירו, אין מועיל בטול כלל. וכתב הר"מ [נ"ע], ערב יום הכפורים, קודם שיאמר כל נדרי, אומר, בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל לעבריינים.
והולכין לבית הכנסת, ועומדים שם בקדושה ובטהרה, כי קדוש היום לאלוהינו, ודורות הראשונים היו נוהגין לבקש מחילה זה לזה, כדי למחול להם המלך המוחל. וכתב ה"ר אשר ונהגו להיות כל אחד מדליק במקומו נר או פנס [אחד] ביום הכפורים, לכפר על אביו ועל אמו, כי כבוד הוא לה' יתברך, וכן אמר באורים כבדו ה'. אמר הקדוש ברוך הוא הדליקו לפני נר, שאשמור נשמותיכם שקרויה נר. ועוד יש טעם אחר, לפי שצריכין לקרות בספר כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו, בדברי תפלות ותחנונים, שאינם שגורים וידועים שלא מן הכתב, וזולת זה לא יראו לקרות בלילות. ועוד נהגו בזה, לכבוד ה' ולכבוד בית הכנסת, על דרך באורים כבדו ה'. ועוד, להבדיל על אותו נר במוצאי היום, שצריך להבדיל על אור ששבת, כמו שנבאר בעזרת ה'. ועומדין כל היום ההוא וכל הלילה. ושומרין משמרת היום כמצוה וכתורה, כמו שנבאר בעזרת ה'.
